אפס "תרצת נפוצה" להתנהגות פוגענית כלפייך ולא משנה מה הסיבה!
אנחנו חיים בתרבות שמדברת לא מעט על חמלה, הכלה ועזרה הדדית. יש ערך עצום ביכולת שלנו לתמוך באנשים שאנחנו אוהבים – במיוחד כשהם עוברים רגעי משבר, כאב או חולשה.
אבל מה קורה כשאותה חמלה ואותו רצון לעזור הופכים לכלי שבאמצעותו אנחנו סופגים פגיעות וממשיכים להכיל – גם כשזה גובה מאיתנו מחיר כבד?
חשוב לומר זאת בבירור: אין לאף אחד "אישור מהרופא" לפגוע בנו.
לא משנה אם מדובר באדם שעבר טראומה, במחלה, במשבר אישי או בתקופה קשה – אין תירוץ שמצדיק התנהגות פוגענית או מזלזלת כלפי אדם אחר.
האם לתמוך משמע לספוג?
יותר מדי נשים וגברים מוצאים את עצמם במעגל של כאב והבלגה, מתוך מחשבה מוטעית שזו "חובתם" לספוג.
ישנה אישה שסופגת צעקות וזריקת חפצים מבן הזוג שלה – כי הוא עבר טראומה במלחמה. היא אומרת לעצמה שהיא "צריכה להבין", שזה התפקיד שלה להכיל ולתמוך, גם כשהשפיות והכבוד שלה נרמסים שוב ושוב.
גבר אחר מוצא את עצמו מול השפלה פומבית. רגע לפני פרזנטציה חשובה, המנהלת שלו מפיצה מייל לכל הקולגות על טעות שעשה – ומשפילה אותו בפני כולם. הוא שותק, כי זו המנהלת שלו, ויום לאחר מכן נעמד מול אורחים מחו"ל ועושה את הפרזנטציה כאילו כלום לא קרה.
ויש גם את האמא שסופגת קללות והאשמות מהבן שלה, בן 30, גרוש ואב לילדים, שעבר תקופה קשה. היא מכבסת לו, מבשלת לו, מנקה את הדירה ושומרת על הילדים כשהוא בעבודה. היא בטוחה שזה התפקיד שלה להישאר ב"כוננות ספיגה" למענו, גם כשהיא נפגעת ונשחקת יום אחר יום.
מתי התמיכה הופכת לכלי השפלה?
כולנו מתבקשים לא פעם לתמוך באהובינו כשקשה להם, כשהם מתמודדים עם קשיים פיזיים או נפשיים.
אבל מה קורה כשהתמיכה הופכת למובנת מאליה?
מה קורה כשהיא מאפשרת לאדם שאנחנו אוהבים לדבר אלינו בזלזול, בהשפלה, לפגוע או להכאיב – רק כי הם עברו משהו?
חשוב להבהיר: לא מדובר במצב חד-פעמי, התפרצות רגעית או טעות חד-פעמית.
מדובר בדפוס שחוזר על עצמו, השפלה רפטטיבית שהולכת ומחמירה בשם אותם תירוצים.
לכל אותם אנשים יש משברים וקשיים, ואין ספק שתמיכה היא חלק מהקרבה, אבל יש הבדל עצום בין תמיכה לבין לגיטימציה לפגוע.
תמיכה לצד גבולות – כי אנחנו לא שק איגרוף
תמיכה אמיתית היא אכן נתינה מתוך אהבה והכלה מתוך אכפתיות – אבל היא חייבת להיות מלווה בגבולות ברורים.
כי בסופו של יום, אין לנו מחויבות להפוך לכלי שמקבל כל תסכול ופריקה של הצד השני, אין לנו חובה להעמיד את עצמנו שוב ושוב במצב שבו הכבוד שלנו נרמס.
גם אם זו אמא חולה, בן זוג פצוע, מנהל בכיר או ילד במשבר – אף אחד לא אמור לראות בנו שק איגרוף לפרוק עליו את תסכוליו.
המשמעות האמיתית של תמיכה היא להיות שם עבורם, אבל לא לתת להם את הלגיטימציה לפגוע, להשפיל או להטיח בנו את הכעס שלהם.
לשים גבול זה לא לנטוש
חשוב להבהיר: תמיכה עם גבולות אינה "נטישת אדם במצוקה."
זה לא אומר להפסיק לעזור או לסגור את הדלת בפני מישהו שנמצא בקושי. מדובר על שמירה על עצמנו, על הקווים הברורים שלא יאפשרו לאף אחד – אהוב ככל שיהיה – לפגוע בנו שוב ושוב, גם אם הוא מתמודד עם כאב גדול.
ולפעמים, גם זה לא מספיק.
אם הצבנו גבולות ברורים וההתנהגות הפוגענית לא נפסקת – מותר לנו לקום וללכת.
מותר לנו לומר שזה לא מתאים לנו, שמגיע לנו מרחב בטוח ומכבד.
אם בן זוג נוהג כלפינו באלימות רגשית או פיזית שוב ושוב, גם אם הוא לוחם מכובד, גם אם הוא גיבור בעיני אחרים, מותר לנו לומר שהפורמט הזה של זוגיות לא מתאים לנו.
אם הגבולות שהצבנו לא עוזרים, אין שום סיבה להישאר במרחב פוגעני.
כי בסופו של דבר, התמיכה שאנו נותנים אינה חייבת לבוא על חשבון הכבוד העצמי שלנו, הביטחון שלנו והערך שלנו. גם אנחנו ראויים לחיות בשקט, באהבה ובכבוד.
גם אם אתה מממן את הבית – אין לך אישור מהבנק לפגוע בי
(שליטה כלכלית בזוגיות | התעללות כלכלית סמויה)
יש אנשים שמשתמשים ב"כסף" ככלי שליטה.
"אני מפרנס", "אני קונה", "אני מביא את הכסף הביתה" – ומאחורי הנתינה הזו מסתתר מסר: "את צריכה לשתוק."
נשים רבות חיות בבתי פאר – אבל מרגישות כמו אסירות.
על כל חריגה מהתקציב מגיע "עונש", על כל בקשה – שתיקה רועמת.
זה לא נתינה – זו שליטה.
קלף ה"כפוית טובה" – המניפולציה שמוחקת אותך
(גזלייטינג | נרקיסיזם סמוי | זוגיות פוגענית)
⬅️ מתאמנת שלי סיפרה:
"בכל פעם שאני מבקשת משהו או מציבה גבול כלשהו כמו : "שלא מתאים לי יותר לאסוף את הילדים 6 ימים בשבוע" – הוא עונה שאני כפוית טובה.
שהוא עובד קשה, עוזר לי, מביא כסף – ואני לא מעריכה.
כל גבול שאני מנסה לשים – נענש בבוז, השפלה או שתיקה."
המסר הוא: "נתתי לך – אז תשתקי."
ואם את לא שותקת – את הבעיה.
זו מניפולציה שמרדימה אותך, לאט לאט את נמחקת באיזה תירוץ והדבקת תווית שאת זו שלא בסדר.
תודה לא אמורה לכאוב
זה שאת מציבה גבול לא אומר שאת כפוית טובה .
אפשר להיות בהודיה ובהערכה – מבלי למחוק את עצמך.
מותר לך לקבל עזרה – מבלי לשלם על כך בכאב.
מותר וחובה עלייך לשים גבול – גם אם הצד השני מרגיש שהוא בנתינה ואת צריכה לשתוק .
את לא!
לסיכום – אלימות סמויה היא לא אהבה
(מערכת יחסים רעילה | בן זוג נרקיסיסט | זוגיות לא שוויונית)
אלימות סמויה לא משאירה סימנים – אבל היא משאירה פצעים.
היא מתוחכמת, חמקמקה, לעיתים עטופה במחוות…
אבל בסוף – היא מוחקת אותך מבפנים.
אין לאף אחד "אישור מהרופא" לפגוע בך.
אין לו גם "אישור מהבנק", גם אם הוא עובד נורא קשה ומכניס כסף הביתה.
לא בגלל שהוא לוחם, לא בגלל שהוא נותן, ולא בגלל שהוא "עבר משהו".
ואת – ראויה לאהבה בריאה.
ולסיום – מסר חשוב מהלביאה:
"זה שרע לך, כואב לך ו'חרא' לך בחיים, לא אומר שאני צריכה לשלם את המחיר של הכאב שלך."
אז תזכרו, גבולות אינם הפסקת התמיכה, זו גם לא נטישה
אלא הדרך שלנו לשמור על עצמנו תוך כדי הנתינה.
מותר לכם לתמוך באדם יקר, אך מותר לכם גם לומר: עד כאן.