מגיעות אליי נשים שמספרות לי שהן נותנות את הנשמה – ועדיין מרגישות לבד.
שהן משקיעות, מחזיקות, מפשרות, סופגות – ומקוות שאולי זה ישתלם.
במאמר הזה נדבר על הרגע שבו נתינה כבר לא מחזיקה זוגיות – אלא מוחקת אותך בתוכה.
כשאת שוכחת את עצמך כדי לא לאבד אותו.
כשאת חיה בתוך בועת נתינה – והוא במרכז, ואת לא שם.


מה קורה לך כשאת בנתינת יתר בקשר עם נרקיסיסט או בזוגיות רעילה?

נתינה בריאה נובעת ממקום שיש לך מה לתת – מתוך אהבה, חיבור, הדדיות.
נתינת יתר, לעומת זאת, נובעת מהמקום שבו את מרגישה שאת חייבת לתת – כדי לזכות בשקט, באישור, באהבה.

נתינת יתר בזוגיות רעילה היא המקום שבו את מפסיקה להיות אדם – והופכת להיות תפקיד.
את לא רק נותנת – את מחזיקה את כל המערכת על הכתפיים שלך.
ולפעמים את אפילו לא שמה לב.

כי זה לא מתחיל בבת אחת.
זה מתחיל בלתת עוד קצת.
להכיל, לוותר, להבין, לדחות את הצרכים שלך, “רק עכשיו”, “רק בתקופה הזו”, “רק כדי שלא יתרגז”.
וככה, מבלי לשים לב, את מתרחקת מעצמך.

בקשר עם נרקיסיסט, הנתינה שלך לעולם לא מספיקה – כי הוא רגיל לקבל בלי לתת.
כל עוד את נותנת, מרצה, משקיעה – הוא רגוע.

אבל אם תעצרי לרגע, תשימי גבול, תבקשי לעצמך?
הוא יכעס.
יעניש בשתיקה.
יגיד שאת אגואיסטית, קרה, מתחשבנת.
כל זה – בזמן שהוא עצמו קמצן רגשית ולא מוכן לראות אותך באמת.

זה אף פעם לא נראה כמו הקרבה.
זה נראה כמו נדיבות, כמו אהבה, כמו "להיות שם בשביל מי שאוהבים".
אבל בפנים – את לבד.

זאת לא נדיבות.
זה ניסיון נואש להרגיש ראויה לאהבה.
וזה שורף אותך מבפנים.

זו לא רק נתינה חומרית.
אלא נתינה רגשית, אנרגטית, לוגיסטית – שגוזלת ממך כוחות.
ויש פה סכנה נפשית עבורך, כי את מתרגלת לזה.
את מתחילה לחשוב שככה זה קשר. שככה נראית זוגיות.
אבל זו לא אהבה.
זו זוגיות רעילה שמוחקת אותך.

וכשאת נותנת כדי לא להיענש, כדי לא להיות לבד, כדי שהוא לא יתרחק –
את בעצם נשארת לבד בתוך קשר.
ונותנת את כולה – כדי לקבל כמעט כלום.

זו לא נדיבות.
לא אהבה.
זה ביטול עצמי.


"את לא ממלאת לב – את ממלאת דלי מחורר" (רועי צור)

כמו שכתב רועי צור בכתבה שפורסמה באתר Ynet:
"נרקיסיזם הוא כמו דלי מחורר בתחתיתו. לא משנה עד כמה הנרקיסיסט ישאב מהסביבה ויתמלא דרכה, התחושה לא תחזיק מעמד לאורך זמן, והוא תמיד יידרש לעוד – על מנת להרגיש שהוא בעל ערך."
(מתוך הכתבה: האם קיים בכלל סיכוי לקשר עם נרקיסיסט, Ynet)

כשאת חיה ככה – את עשויה להרגיש שהגוף שלך כבר לא עומד בזה.
עייפות כרונית, כאבי בטן, דופק מואץ, חוסר שקט – אלו רק חלק מהאותות שגופך מאותת על מצוקה רגשית שאת לא מרשה לעצמך לבטא בקול.
קראי גם:👇
כשהגוף מדבר – מנגנוני ההגנה שאת לא שמה לב אליהם


זו כבר לא נתינה – זה ביטול עצמי בתחפושת
את ממשיכה לתת, להעניק, להכיל – אבל זו לא נדיבות.
זו תנועה אוטומטית של לוותר על עצמך כדי לשמור על השקט.

לא כי יש לך כוחות – אלא כי את לא מרשה לעצמך לעצור.
את ממשיכה לתת, גם כשאת גמורה, כי את פוחדת שאם תפסיקי – הוא יתחיל עם ביקורת, כעס ותלונות עלייך

אם לא תהיי מרצה – אז אולי תאבדי את תשומת הלב שלו או שכבר לא תהיי מספיק טובה בשבילו, או תאבדי אותו.
אבל האמת הכואבת היא – שאין שם מקום אמיתי בשבילך.
את רק נלחמת לשמור על קשר – שאין בו אותך

נתינה יתר היא לא רק בלנקות, לבשל או לטפל בילדים. זה היעדר מקום לך.

זו את שממשיכה לתפקד גם כשאת חולה.
שמסתפקת ב"יהיה בסדר" על מצוקה אמיתית – כי הוא עובר לבעיות שלו.
שמכילה, מפייסת, בולעת שתיקות.
כל זה – בשם הרצון לא לעורר עוד דרמה, עוד עונש רגשי, עוד התעלמות.


🔹 למה קשה לזהות שאת "מכורה לנתינה"

כי זו לא סתם נתינה – זו התמכרות לנתינה. וזו התמכרות שהתחילה מזמן.

כשהיית ילדה, ייתכן שרק כשנתת – קיבלת תשומת לב.
רק כשהיית טובה, נוחה, מרצה – נמנעה ממך ביקורת, שתיקה, כעס או עונש.
וככה, בלי מילים, למדת שאהבה היא משהו שצריך לרכוש במאמץ.

שאם תתני – תזכי לרגע קטן של אישור, למבט, אולי אפילו לחיבוק.
ואם לא תתני – תחווי התרחקות, שתיקה, ניתוק.

וכשהתבגרת – הדפוס הזה המשיך לחפש לעצמו סיפור מוכר.
אז כשנכנסת לקשר שבו את שוב נותנת הכול, שוב מתאמצת לא לעצבן, שוב נלחמת על שבריר של יחס – משהו בך נרגע.
כי את מכירה את זה.
וזה אולי לא טוב, אבל בטעות מרגיש בטוח.

כי ככה הסתדרת פעם.
זה יושב על הרגלים, על אמונות ישנות, על דפוסים ששירתו אותך כילדה – כדי לשרוד.
אבל היום את כבר לא אותה ילדה.
היום יש לך עיניים לראות – שזה דפוס פוגעני.
ויש לך כלים להתחיל לצאת ממנו.

וזו הסכנה: כי זו סביבה רגשית שמוכרת לך מדי.
מי שגדלה בבית שבו היא למדה להיות נוחה, לרצות, להכיל, להיזהר –
לא תזהה מיד כשבן הזוג דורש ממנה בדיוק את אותו הדבר.
אדרבה – זה ירגיש "כמו אהבה", כמו "אמיתי", כמו "מוכר".

ולכן היא לא תעז לשים גבול.
כי איפשהו בפנים, היא למדה שזה תפקידה: להיות כל מה שהשני צריך – גם אם זה מוחק אותה.

הדפוס הזה ממשיך. את מרצה, מקווה, נצמדת. למה?
כי זה מרגיש מוכר.
וזה אולי לא טוב – אבל בטעות מרגיש בטוח.

עוד על פחד לעזוב אפשר לקרוא כאן:
👉 פחד מפרידה – למה קשה להיפרד מקשר רעיל ואיך עושים את זה בלי לקרוס


🔹 למה הנרקיסיסט נמשך דווקא לאישה כמוך?

באופן לא מקרי, נרקיסיסטים נמשכים לנשים טובות לב, רגישות, מטפלות.
נשים שמוכנות להתגמש, להכיל, לנסות שוב.

נשים עם לב ענק – שלא בורחות מקושי, אלא נכנסות פנימה, ומנסות לתקן.
והם מזהים את זה. מרחוק.

הם יודעים לנגן בדיוק על המיתר שלך:
הרצון להרגיש אהובה, הרצון לא לוותר, הפחד לאכזב.
לנצל את הרצון שלך לתקן. להשתמש ברכות שלך נגדך.
וכשהם מקבלים בלי גבול – הם לא מעריכים. הם לומדים שמותר להם.

הם לומדים שאת תוותרי, תכילי, תתאימי את עצמך – שוב ושוב.

ומהר מאוד את כבר לא נותנת מתוך אהבה –
אלא מתוך פחד.
פחד שיתקרר.
שיעניש.
שיעזוב.

וזה הרגע שבו נדיבות הופכת להתמכרות.
נתינה הופכת לביטול עצמי.
ואהבה?
היא נעלמת – ונשארת רק מלחמה שקטה, יומיומית, להיות מספיק טובה בשבילו.


ההשלכות של נתינת יתר במיוחד בזוגיות רעילה וקשר עם נרקיסיסט

כשאת חיה לאורך זמן בדפוס של נתינה אין־סופית,

את אולי נראית כלפי חוץ כמו האישה החזקה, המוכשרת, זו שמחזיקה את הבית, הילדים, הזוגיות – הכול.
אבל עמוק בפנים, את נשחקת.
הקול שלך הולך ונחלש.
הגוף שלך מתעייף.
הנפש שלך בוכה בשקט.

העייפות כבר לא רק פיזית – היא רגשית, עמוקה, שורפת.
הראש כל הזמן טרוד – מה יקרה אם תגידי לא?
מה יקרה אם לא תתני, לא תבשל, לא תיזמי, לא תירצי?
ומה שלא תעשי – התחושה הזו של לבד לא עוזבת.

את נותנת ונותנת, אבל אף פעם לא מרגישה שאת מקבלת בחזרה.
לא רואים אותך, פחות מעריכים אותך. ולא ממש עוצרים לשאול מה עובר עלייך.
ובכל פעם שאת שותקת כדי לא להרגיז – את נעלמת עוד קצת.

זו לא רק שחיקה – זו מחיקה הדרגתית של מי שאת.
תחושת הריק מתפשטת, השמחה מיטשטשת, ואת מתעוררת בבוקר בלי חשק.
לא כי את לא אוהבת – אלא כי אף אחד לא אוהב אותך באמת כמו שאת.

ובזוגיות רעילה, במיוחד עם נרקיסיסט, את משלמת את המחיר הגבוה ביותר:
כי כל נתינה שלך לא מרככת אותו – היא מחזקת את התחושה שמותר לו לקחת.
והוא לוקח – עוד ועוד – עד שאין בך כלום.
ורק אז את מבינה:
שאהבה לא אמורה לבוא על חשבון הנשמה שלך.


🔹 אז מה עושים כשאת מכורה לנתינה?

עוצרת. נושמת.
ומתחילה לשאול: "מה אני מרגישה עכשיו?"

לא מה הוא צריך.
לא איך למנוע ריב.
אלא: מה עובר עלייך.

ומשם – מתחילים.

עכשיו, כשאת מזהה את הדפוס – אפשר להתחיל תנועה עדינה חזרה לעצמך.

זו לא צריכה להיות מהפכה – אלא התחלה עדינה, יומיומית:


🔹 להתחיל להגיד את המילה "לא"
בהתחלה זה ירגיש מוזר. לא נעים. אפילו מפחיד.
אבל תנסי. "לא, זה לא מתאים לי כרגע." "לא, אני עייפה."
גם אם את אומרת את זה בשקט – את כבר מתחילה לשים גבול.


🔹 להפסיק להתנצל על צרכים בסיסיים
מותר לך לרצות לנוח. מותר לך לבקש עזרה.
לא כל בקשה שלך צריכה לבוא עם הסבר ארוך, תירוצים או רגשות אשמה.


🔹 לשים לב מתי את נותנת – רק כדי שיאהבו אותך
תעצרי רגע לפני שאת עונה לו, עוזרת לו, מפייסת אותו.
תשאלי את עצמך: אני נותנת כי בא לי – או כי אני מפחדת שיכעס, יתאכזב, יתרחק?


🔹 לבחור לתת – רק כשיש לך באמת מה לתת
אם את מרוקנת, אם את מותשת – תבחרי רגע לנוח במקום לרצות.
נתינה אמיתית לא אמורה לבוא על חשבון הבריאות שלך.


🔹 לבדוק כל פעם מחדש: "מה אני מרגישה עכשיו?"
זה תרגול פשוט – אבל משנה חיים.
פעם ביום, אפילו 3 דקות – תעצרי ותשאלי את עצמך:
איך אני מרגישה?
מה אני צריכה?
מתי בפעם האחרונה הקשבתי לי?


🔹 לתרגל הצבת גבולות – קודם כל מול עצמך
אם את מרגישה שאת שוב נעלמת בתוך קשר,
תכתבי לעצמך גבול קטן:
מה את לא מוכנה יותר לעשות.
מה את מוכנה לדרוש.
גם אם לא תגידי את זה עדיין בקול – ברגע שאת יודעת את זה בעצמך, את מתחילה לנוע אחרת.


ותזכרי:

כל גבול קטן – הוא צעד גדול בדרך חזרה אלייך.
את לא אגואיסטית כשאת בוחרת בעצמך.
את פשוט לומדת אהבה חדשה – כזו שלא מוחקת אותך.


📩 רוצה ללמוד להציב גבולות – בלי להרגיש אשמה?

הכנתי לך הדרכה, קצרה ומדויקת – שתעזור לך לעשות את זה נכון:
🎥 הדרכת הלביאה – להציב גבולות בלי להיאבק על המקום שלך

כי את לא אמורה להילחם כדי שיכבדו אותך.
את רק צריכה לזכור – שמגיע לך.

👉 אישה עומדת בתוך בועה שקופה – ביטוי ויזואלי לנתינת יתר וביטול עצמי בזוגיות רעילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן