נשים רבות שואלות אותי כבר במפגש הראשון בקליניקה:
"יכול להיות שאני האלימה בזוגיות?"
"אולי אני הנרקיסיסטית?"
"אולי באמת אני הבעיה – כמו שהוא כל הזמן אומר?"
הוא אומר לך שאת צורחת. שאת לא נורמלית.
שככה לא מתנהגים.
ואת – נבהלת. מתביישת. מתכווצת.
כי את באמת התפרצת. בכית. אולי גם צרחת.
אבל האם זה אומר שאת אלימה?
או שזה רק סימן שאת סופגת כבר יותר מדי זמן?
והשאלה שמנקרת לך בראש:
"אולי אני הבעיה? אולי אני הנרקיסיסטית?"
💔 ההבדל בין ביטוי רגשי להתנהגות אלימה
יש הבדל עמוק בין התפרצות רגשית שנובעת מכאב –
לבין אלימות שמטרתה שליטה, הפחדה והשפלה.
כשאת בוכה, צועקת, אומרת לו "אני כבר לא יכולה יותר!" – את בעצם מבקשת שיראו אותך.
את זועקת מהבטן, לא כדי לשלוט בו – אלא כדי לשרוד, להישמע, להיראות.
אחרי שאת מושתקת רוב הזמן ואין לך לגיטימציה ממנו להרגיש ואי אפשר באמת לדבר איתו
אז טבעי שקשה לשאת את הכאב, זה מטרלל ובסוף את מתפרצת .
זה עדיין לא הופך אותך לאישה אלימה ובטח לא נרקיסיסטית.
אלימות היא כשהוא לועג לך, משפיל אותך, מקטין אותך, מעניש אותך בשתיקה, גורם לך להרגיש לא נורמלית.
ביטוי רגשי הוא כשאת כבר לא יכולה לשאת את הכאב – וצועקת, מתפרצת, מתגוננת.
זו תגובה של נפש שנלחמת לא להתפרק.
זו לא תקיפה – זו הגנה.
כשכואב לך כל כך ואין מקום – ההתפרצות היא הדרך של הנפש לומר: די. עד כאן.
זה לא “איבוד שליטה” – זו שמירה על שפיות בתוך מציאות מתעללת.
כי כשאת מבוטלת שוב ושוב – את לא מתפרצת כדי לפגוע – את מתפרצת כדי לא להיעלם.
האם יש דרכים בריאות יותר להביע כאב? ברור שכן.
אבל זה לא אומר שכשכואב לך ואת צועק– את אלימה.
🧠 למה נרקיסיסט יגיד לך שאת האלימה? ומה זה בעצם גזלייטינג?
גזלייטינג הוא לא סתם שקר או ויכוח.
זו טקטיקה מתוחכמת, הדרגתית והרסנית –
שנועדה למחוק את המציאות שלך ולשתול במקומה את הסיפור שנוח לו.
איך זה עובד?
את אומרת שנפגעת – והוא עונה:
"מה? זה היה בצחוק."
"את מגזימה."
"לא היה ולא נברא."
את מזכירה סיטואציה – והוא מתעקש שלא קרתה.
כשאת בוכה – והוא מגלגל עיניים ואומר:
"שאת דרמטית. לא נורמלית. את צריכה טיפול."
ולאט לאט, בלי שאת שמה לב,
הוא גורם לך לפקפק בזיכרון שלך. ברגש שלך. באינסטינקט שלך. בעצמך.
וזו בדיוק המטרה:
שכשכואב לך – תחשבי שאת הבעיה.
שכשאת נשברת – תרגישי אשמה.
שכשאת צועקת – תאמיני שאת האלימה.
וחלק מהטקטיקה של הגזלייטינג היא למזער, להקטין ולמחוק את המצוקה שלך.
מבחינתו אין שום אמפתיה למה שהוא גורם לך – את סתם בעייתית. את סתם אלימה.
הוא לא רואה את הכאב שלך, רק את הסיפור שנוח לו לספר לעצמו עלייך.
וזה כבר לא רק טשטוש של המציאות –
זה פליפינג. היפוך.
הוא הופך את עצמו מתוקפן – לקורבן.
ואותך, הקורבן – לאשמה.
הוא זה שצורח.
שמעניש אותך בשתיקה.
מזלזל, מקטין, מפחיד, מוחק.
הוא זה שנוהג בכוחניות, בהשתקה, בשליטה.
אבל כשאת סוף־סוף מגיבה – בוכה, כועסת, צועקת, מתפרקת –
הוא יסובב את הסיפור ויגיד: "את האלימה."
וזו אחת ההונאות הרגשיות הכי הרסניות שיש.
לא רק כי היא כואבת –
אלא כי היא גורמת לך להאמין לה.
את מתחילה לפקפק בעצמך, לתהות אולי את באמת השתגעת, או הגזמת, אולי את באמת רק צועקת, מתלוננת ?
🧯 ומה קורה כשאפילו היועץ הזוגי נופל למניפולציה?
לפעמים, גבר שהתעלל רגשית בבת הזוג שלו לאורך 15 שנה,
יגיע איתה לפגישת ייעוץ – רגוע, מחושב, שקול.
יישב מול היועץ ויאמר:
"היא לא יציבה. היא כל הזמן צועקת. כל דבר זה דרמה. היא לא מסוגלת לנהל שיחה נורמלית."
והיא?
תנסה להסביר.
תגיד שהיא מרגישה לא נראית.
תגיד שהוא מתעלם ממנה ימים שלמים, משתק, מקטין, משפיל.
אבל הקול שלה יישמע… אמוציונלי מדי.
צועק. דרמטי. לא "מאוזן".
ואז היועץ – בלי להתכוון – יכוון את השיח לשם.
ישים פוקוס על איך היא מביעה את עצמה,
במקום לשאול למה היא זועקת.
במקום לבדוק מה הוביל אותה לשם –
היא שוב תרגיש אשמה על עצם זה שהיא נשברת.
וזה הרגע הכי כואב.
כי לא רואים את 15 שנות ההשתקה.
לא מזהים את האלימות השקטה, הסמויה.
לא קולטים שמדובר בנרקיסיסט עם רמות מניפולציה שלא מביישות שחקן הוליוודי.
וכשהיועץ לא רואה את זה –
היא נופלת שוב קורבן.
הפעם – מול מי שהיה אמור לראות אותה
הציפייה שתישארי רגועה – היא לא רק לא מציאותית. היא גם אכזרית.
כשאישה עוברת התעללות רגשית והתנהגות נרקיסיסטית לאורך זמן,
היא לא יכולה להישאר "שקולה". "ממלכתית". "בוגרת".
זה פשוט לא אנושי.
נשים מתקשרות אליי בוכות.
הבעל מאשים אותן שהן חרדתיות, דכאוניות, לא יציבות.
שהן הבעיה.
שהן צריכות טיפול נפשי.
לפעמים זו גם אישה שמתקשרת אחרי שהזמינה משטרה.
הוא חטף לה את התינוק מהיד והסתגר בחדר.
היא נאבקה בו כדי לקחת את התינוק בחזרה.
וכשהמשטרה הגיעה – הוא אמר שהיא האלימה.
ואחרי שקיבל צו הרחקה?
הוא שלח לה הודעה:
"אם את רוצה שאחזור – תלכי לטיפול בדמיונות שלך ובחרדות שלך."
וכן – יש לה חרדות. יש פחדים.
אבל לא בגלל שהיא משוגעת.
לא בגלל שיש לה "בעיה נפשית".
אלא בגלל שהיא חיה במציאות מתעללת.
וזו תגובה נורמלית לסיוט מתמשך.
היא לא חולה.
היא לא דמיונית.
היא פשוט טראומתית.
ההשפעה של קשר אלים ונרקיסיסטי על הנפש שלך
ההשפעה של קשר פוגעני על הנפש היא עמוקה:
הוא מחדיר סטרס קבוע, מצוקה נפשית, עצב, כעס, חוסר אונים, פחד.
את מסתובבת דרוכה, קפוצה, מתוחה.
כמו אדם שמרביצים לו – ומצפים ממנו לא לזוז.
לא לצרוח. או להתרגש. לא "להיסחף".
אבל זה לא הגיוני.
אי אפשר לצפות מאישה שמישהו מכה לה בנפש שוב ושוב –
שהיא תישאר רגועה.
התגובה שלך – היא לא חריגה.
היא אנושית.
היא בריאה.
היא עדות לכך שמשהו עמוק בתוכך עדיין יודע:
זה לא בסדר. זה לא מגיע לי.
🔍 5 שאלות שיעזרו לך להבין אחת ולתמיד האם את האלימה או הנרקיסיסטית בקשר:
1. כשאת צועקת, מתפרצת, מתעצבנת – האם את באמת מנסה לשלוט או לתקוף? או שפשוט נשברת מבפנים?
האם את צועקת עליו כדי להכאיב? או כי את כבר לא מצליחה להחזיק את הכאב בפנים?
האם את מתפרצת כי את רוצה לשלוט בו – או כי את מרגישה שהוא שוב מחק אותך, שוב זלזל, שוב הפנה גב?
יש הבדל ענק בין שליטה – לבין מצוקה.
הצעקה שלך לא נולדה מתוך רצון להטיל עליו פחד.
היא נולדה מתוך כאב מצטבר, תסכול, ייאוש.
זו לא שליטה – זו זעקה.
לא פקודה – אלא קריאה לעזרה.
לא תקיפה – אלא ניסיון נואש להיראות.
2. האם את באמת מתנהגת באלימות – או שפשוט חרגת מהתפקיד שהוא ייעד לך?
האם את באמת תקפת אותו – או שפשוט לא נשארת שקטה?
לא נשארת רגועה, נוחה, מתחשבת?
כי מבחינתו, את “טובה” רק כל עוד את לא כועסת, לא בוכה, לא מתקוממת.
אבל ברגע שאת שוברת את הדמות הזו –
מדברת בכאב, מציבה גבול, מראה לו שפגע –
הוא הופך את זה למתקפה.
לא כי הפחדת אותו – אלא כי עירערת על הכוח שלו.
והוא לא מוכן לזה.
אז הוא מסובב את זה חזרה אלייך – כדי שתרגישי אשמה.
כדי שתחזרי “למקום שלך”.
אז תשאלי את עצמך:
האם את באמת מאיימת – או שפשוט לא הסכמת להמשיך לשתוק?
3. האם בכלל מותר לך לומר לו מה את מרגישה?
במערכת פוגענית, את לא מואשמת על זה שפגעת בו –
אלא על זה שהעזת לומר שנפגעת.
לדוגמה:
אם גילית שהוא שיקר לך – וניגשת להתעמת איתו, אפילו עם הוכחה ביד –
הוא לא יענה לך באמת.
במקום זה הוא יגיד: "מי את שתקראי לי שקרן?"
והשיחה תתגלגל למקום אחר:
לא על זה שהוא שיקר – אלא על זה שאמרת שהוא שיקר.
הוא – הפגוע. את – החוצפנית.
והכאב שלך? פשוט נמחק.
אז את מתחילה לשתוק.
לא כי את שלמה – אלא כי את מותשת.
תשאלי את עצמך:
האם בכלל מותר לך להגיד מה את מרגישה?
או שאת מושתקת ומואשמת – רק כי את מרגישה.
אז איך אפשר להישאר רגועה?
כל דבר שאת אומרת – גורר התקפה.
אז איך לא תתפרצי?
האם ההתפרצות שלך במקרה הזה היא אלימות?
לא.
זו תגובה אנושית למצוקה.
זו לא שליטה – זו הישרדות.
את לא מנסה לפגוע – אלא מנסה להיראות, לדבר, לתקשר, להביע את עצמך.
זו לא אלימות
אלא אנושיות. וזה מותר.
4. האם את באמת אדם עצבני ואלים – או שזו תגובה למערכת מתעללת?
תעצרי רגע ותשאלי את עצמך:
האם אנשים אחרים אומרים עלייך שאת תוקפנית? קריזיונרית? קשה?
או שדווקא עם אחרים את רגועה, נעימה, מצחיקה, חמה – ויש סביבך אהבה?
האם תמיד היית כזו עצבנית, חיה על הקצה?
או שזו התחילה מאז שהכרת אותו?
כי אם את מרגישה שעם כל העולם את "את" –
ורק מולו את מאבדת את זה –
זו לא את.
זה מה שהקשר הזה מוציא ממך.
אם הקשר הזה גרם לך להפוך מישהי שקטה ונעימה – לאישה מתוסכלת, מתפרצת, קפוצה, עצבנית –
זו לא “בעיה באופי שלך”.
זו תגובת הישרדות.
זו הדרך של הגוף והנפש שלך לנסות להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת.
5. אם את שואלת את עצמך עכשיו: "האם אני הנרקיסיסטית? אני האלימה פה?"
עצרי רגע.
נרקיסיסט לא שואל את עצמו שאלות כאלה.
הוא לא עושה חשבון נפש.
לא מתבלבל.
ובטח לא בודק את עצמו.
אבל את?
בודקת את עצמך
את מבררת, מנסה ללמוד, לבדוק איך לדבר לדבר איתו , איך לתקשר
אני בטוחה שאת "מהנדסת" כל מילה, חושבת מה להגיד ואיך להגיד
את בודקת את עצמך .
והנה לך ההוכחה שאת לא נרקיסיסטית ובטח לא אלימה
🛡 מה לעשות כשמאשימים אותך באלימות שלא הייתה?
קודם כל – תזכרי מי את:
את לא אדם אלים.
את לא מפחידה.
לא מסוכנת.
אלא פשוט פגועה.
עייפה.
מותשת מלנסות שוב ושוב להישמע.
וזה מותר.
תכתבי.
תיעוד רגשי הוא מצפן מדויק.
למה באמת קרה? מה אמרת? מה הוא אמר?
איך הוא הגיב? איך הרגשת לפני ואחרי?
כשאת כותבת – את יוצאת מהערפל שהוא שתל בך,
וחוזרת לאמת שלך.
תתייעצי.
לא עם מי שמטיף, שופט או מאשים
אלא עם מי שמבין.
מטפלת. חברה חכמה. או מישהי שעברה משהו דומה.
עיניים חיצוניות ואוהבות יכולות לעזור לך לראות את הסיטואציה כמו שהיא – בלי העיוות שהוא ניסה לייצר.
תזכרי – גם אם התפרצת, גם אם הרמת קול – זו לא אלימות. זו קריאה לעזרה.
✍️ תרגיל לסיום
קחי דף וכתבי –
את כל הפעמים שהתפרצת מתוך כאב – וחשבת שזה "אסור".
בלי פילטרים. בלי שיפוט. פשוט תכתבי.
ואז, ליד כל מקרה, תכתבי:
- מה בעצם ניסית לומר?
- מה כאב לך שם?
- מה רצית שיבינו?
ותני לעצמך את הלגיטימציה שלא קיבלת ממנו.
הלגיטימציה להרגיש. לבכות. לכעוס.
בלי שיגידו לך שזו את הבעייתית.
כי את לא.
את פשוט אנושית.
וזה מותר.